עשיתם Like או Share לסטאטוס משמיץ בפייסבוק – האם תחובו בגין פרסום לשון הרע?

הפער בין החקיקה לטכנולוגיה עולה שוב ושוב בפסקי דין שונים, בהם צריכים בתי המשפט לנסות ליישם חקיקה שלא צפתה את הטכנולוגיה ולא נותנת לה מענה ישיר, על מקרים הבאים לפניהם.
לאחרונה (04/09/16) דן בית משפט השלום בת"א בשאלה האם לייק או שיתוף בפייסבוק לסטאטוס שהוא לשון הרע, מהווים פרסום במובן סעיף 2 של חוק איסור לשון הרע משנת 1965.

כידוע לחיצה על "לייק" לסטאטוס בפייסבוק היא הדרך הקלה והמהירה להביע הזדהות או תמיכה לאמור בו ושיתוף הסטאטוס היא דרך נוספת לעשות כן. בשני המקרים הסטאטוס מופץ הלאה ולייקים או שיתופים נוספים יפיצו אותו למעגלים רחבים יותר של משתמשים. אלא ששיתוף או לייק של תוכן בפייסבוק הם מעשה יומיומי שנעשה פעמים רבות בלי לקרוא את התוכן, בלי להתעמק בו ובלי להקדיש לכך מחשבה נוספת, מתוך מחווה לחבר שהעלה או שיתף, בשל כך שהכותרת נראית ככזו שמעניין לשתף או מתוך חוסר תשומת לב ואפילו בטעות (במיוחד בטלפון הנייד בשל מסך הנגיעה).

בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע ההגדרה של "פרסום" רחבה מאוד ("פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר"), ומכסה כל ערוץ ואמצעי בו מופץ המידע המשמיץ. המחוקק ציין במפורש "כל אמצעי אחר" ומכאן אפשר ללמוד שכל העברת מסרים מהווה פרסום (א. שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 86).

בהקשר לכך נשאלת השאלה, מה הדין במקרה שתוכן של סטאטוס מהווה לשון הרע? האם הפצתו באמצעות לייק או שיתוף בפייסבוק מהווה פרסום לפי החוק ויוצרת חבות בנזיקין?
זו בדיוק הייתה השאלה שעמדה לאחרונה בפני בית משפט השלום בתל-האביב, אשר קבע בהחלטתו בפסק הדין בעניין נידיילי תקשורת נ' שאול ואח', שככלל לא תוטל אחריות על לוחץ הלייק או המשתף בפייסבוק, אך זאת בסייג המאפשר לעשות זאת במקרים של פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי צודקת.

בית המשפט פסק כי לגבי המחבר המקורי של הסטאטוס, מתקיימים שני התנאים המהווים "פרסום" – (1) ביטוי של לשון הרע (2) הפצתו לאחרים זולת הנפגע. בניגוד לכך, לא מתקיים התנאי הראשון בעת לחיצה על לייק או שיתוף. בית המשפט ציין שפעולת הלחיצה על לייק מהותה ועיקרה הוא להביע רגש כלפי הסטטוס עצמו או אף לגבי כותב הסטטוס ללא קשר לתוכנו של הסטטוס עצמו ולא ביצוע פעולת הפרסום. פעולה זו אינה אלא תוצר לוואי של הארכיטקטורה של פייסבוק ואף קשורה בהגדרת הפרטיות שקובע מפרסם הסטטוס הראשון (בעוד לנתבע, המשתמש הנוסף, אין יכולת לדעת מהי אותה הגדרה). בית המשפט אף ציין, כי גם מי שמביע תחושת כעס או רוגז כביטוי של מחאה (באמצעות האימוג'יס שנוספו בפברואר 2016 ללייק), גורם אף הוא להפצת הסטאטוס הלאה, אך כמובן שאין מקום להטיל על מי שמביע הסתייגות ומחאה בדרך זו מהסטאטוס, אחריות לפרסום. נקבע שכך גם לגבי שיתוף בפיסוק.

בית המשפט הכיר בכך שפלטפורמות מקוונות מנוצלות להפצת תוכן אלים פוגעני, שיש לו לעיתים תוצאות מזיקות והרסניות. לכן נקבע כי תוטל אחריות במקרה של שיתוף או לייק על מי שלחץ עליהם וגרם להפצת לשון הרע, אם "אותו סטטוס פוגע בנפגע פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת".

בית המשפט קבע למעשה, שהעובדה שהארכיטקטורה של פייסבוק היא שגורמת להפצת המידע מעניקה הגנה (למעט במקרה של סייג הפגיעה המשמעותית הנ"ל), למי שבפועל גורם להפצה הזו ע"י לחיצת לייק או ע"י שיתוף. בעוד שלגבי לייק הטענה הזו יכולה להתקבל בהבנה מסוימת, קשה יותר לקבלה ביחס לשיתוף, פונקציה שכשמה כן היא, נועדה להפיץ ולשתף אחרים בתוכן. אם משתמש משתף הוא מביע כוונה ברורה להפיץ הלאה את הסטאטוס והדבר משמיט את הטענה שכך קורה רק כי זו הארכיטקטורה של פייסבוק.

בנוסף, הקשר שיצר בית המשפט בין השאלה האם בוצע "פרסום" לבין חומרת הפגיעה ע"י הסטאטוס שנעשה לו לייק או שיתוף, לא מבוסס בלשון החוק או בתקדימים בעניין, ויוצר מבחן עמום ביותר. המבחן הזה גם לא מתיישב עם הרציונל של פסק הדין לפיו לייק או שיתוף הם הבעת רגש בצורה וירטואלית ותו לא. אם זו כל הכוונה, מה משנה חומרת הנזק וכיצד יכול בכלל מי שעושה בצורה זו לייק או שיתוף לדעת שזו תהיה התוצאה ומה תהיה חומרת הנזק?

בית המשפט בפסיקתו איזן את חופש הביטוי עם הזכויות המוקנות בחוק. אפשר לשער כי בית המשפט הגיע לפסיקתו תוך התחשבות בעובדה שהתובע היה דווקא אמצעי תקשורת (מקומון), בהיפוך מהמקרה הרגיל שבו כלי תקשורת הם הנתבעים, ואזי הם בדרך כלל אלה שעושים שימוש בטענה של חופש ביטוי להגנתם.

בית המשפט קרא למחוקק, כפי שקורה לא פעם בפסקי דין העוסקים ביישום חקיקה על אמצעים טכנולוגיים שלא היו קיימים בעת שהיא נחקקה, לתת דעתו לעובדה ש"התייחסות לפרסומים שהיו בנמצא והיו יפים לשעת חקיקתם בשנת 1965, אינם בהכרח תואמים עוד לעולם בו אנו חיים, ונתקשה לעתים למצוא בהם כלי המתאים לעידן הטכנולוגי החדיש. הקושי יתגבר וילך עם הזמן, ואין ספק שעל המחוקק ליתן דעתו ביחס לתיקונים המתחייבים והתאמתו של החוק".
יחד עם זאת, לאור העובדה שכאמור לעיל הגדרת "פרסום" בחוק כוללת גם הפצת המסר המשמיץ ב"כל אמצעי אחר", כלל לא ברור שהאמירה הזו מדויקת. המחוקק שלא צפה את פייסבוק ב-1965 לא יוכל גם לצפות את הפלטפורמה הטכנולוגית הבאה בשנת 2017, ופירוש הדבר שיידרשו שינויי חקיקה בלתי פוסקים ובקצב בלתי אפשרי, שכלל לא יביאו מזור לבעיה (וזאת מבלי לשלול את הטענה שיש מקום לעדכן חקיקה ארכאית ולאפשר כך את החלתה גם על טכנולוגיות חדשות וכאלה שטרם נוצרו). אם המחוקק קבע ש"כל אמצעי אחר" להפצת המסר יהווה פרסום, הרי שלדעתי נכון שהוא שבית המשפט יכריע האם פייסבוק הוא אמצעי אחר כזה אם לאו.

יש בנמצא פסיקה עניפה על כך שככלל אדם החותם על מסמך (מורכב משפטית ככל שיהיה), לא יכול לבוא לאחר מכן בטענה שלא קרא אותו בטרם חתם ולכן אינו חב על פיו (למעט במקרים קיצוניים). אולי יש מקום לנהוג בדרך של גזירה שווה לפחות לגבי שיתוף בפייסבוק. שאלה זו יכול ועוד תידון בבתי המשפט בהמשך.

יצוין כי זהו פסק הדין הראשון בעניין בישראל ובית משפט השלום הוא הערכאה הנמוכה ביותר במערכת המשפט הישראלית – פסיקה של ערכאה זו לא מהווה תקדים ואף אינה משמשת כפסיקה מנחה לבתי משפט אחרים.

ת"א 19430-03-14 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח' (פורסם בנבו, 04/09/16)

###

הערה חשובה – מאמר זה נועד למטרות אינפורמטיביות בלבד ולא לצורך מתן ייעוץ משפטי או אחר. שימוש וגישה למאמר זה אינו יוצר יחסי עורך דין-לקוח בין המחבר לבין המשתמש או הגולש. הדעות שהובעו בו או באמצעות מאמר זה הן דעותיו הפרטיות של המחבר. לקבלת ייעוץ במקרים ספציפיים ניתן לפנות ישירות למחבר במייל או בדף יצירת קשר. הגלישה והשימוש באתר זה ובתכניו כפופים לתנאי השימוש של אתר דין מקומי. התוכן  הקובע הוא תוכן התזכיר שפורסם על ידי משרד המשפטים והתוכן במאמר זה הוא חלקי ואינו מייצג את כל האמור בתזכיר.

אודות AAvidan

A. Avidan Law Office (Asaf Avidan, Engineer and Advocate)
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה טכנולוגיה, לשון הרע, פייסבוק, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.