מפתוּח (אינדוקס) פסקי דין לפי שמות הצדדים – האם הזכות לפרטיות נסוגה מפני פומביות הדיון?

For English version – click here.

בפסק דין שניתן לאחרונה (12/11/15), קיבל בג"צ עתירה וקבע שדרישת הנהלת בתי המשפט, המתנה את קבלת מאגר פסקי-הדין וההחלטות שברשותה באיסור מפתוּח (אינדוקס) המידע, באופן שמאפשר את מציאתו על-ידי מנועי חיפוש, היא בטלה.

המפתוּח (אינדוקס) מאפשר מציאת עמודי אינטרנט ומסמכים ע"י מנועי החיפוש (גוגל וכד') גם למי שאינו מנוי במאגר המידע ויכול לבצע חיפוש פנימי במאגר עצמו. במקרה שנדון חיפוש שם של אדם שהוזכר בפסק הדין במנוע חיפוש מביא בשל המפתוח לקבלת תוצאה, שהיא הפניה לאותו פסק דין במאגר המידע של העותרת.

אמנם פסק הדין מושתת על יסודות המשפט המנהלי ונקבע בו כי יש לקבל את העתירה, כבר מהטעם שאין בנמצא מקור סמכות עליו יכולה הנהלת בתי המשפט לבסס את דרישתה להתחייבות כזו, אך יש בפסק הדין יש גם דיון מעניין, במתח הקיים בין הזכות לפרטיות של בעלי הדין בהם עוסקים פסקי הדין וההחלטות מצד אחד, ובין עיקרון פומביות הדיון וחופש העיסוק של העותרת מצד שני ובהיותו של האיזון ביניהם אחד השיקולים שיש לקחת בחשבון (אם כי לאור ההכרעה על היעדר סמכות משמעותו של הדיון היא לכאורה אמרת אגב בלבד – אוביטר).

העותרת היא חברה מסחרית, שעיקר עיסוקה הפעלת אתרי אינטרנט המספקים מידע לציבור בתשלום. באתרים "תקדין" ו-"תקדין לייט" ניתן למצוא פסקי-דין והחלטות אחרות של בתי המשפט השונים. שניהם מכילים מאגר דומה של פסקי-דין אשר מקורם  במאגר הפסיקה של  הנהלת בתי המשפט.  ההבדל ביניהם הוא במודל העסקי – באחד הגישה מותנית במנוי בגובה של כ-2,000 ₪ (מנוי שבד"כ עושים גורמים מקצועיים כמו משרדי עו"ד), ובשני ניתן לרכוש גישה לעותק דיגיטלי של פסק דין מסוים תמורת 26 ש"ח למסמך.  העותרת טענה כי 94% מהמבקרים בתקדין לייט מגיעים דרך מנועי החיפוש האינטרנטיים.

כמו כן, אדם ששמו מופיע בפסק-דין שפורסם בתקדין לייט יכול לפנות לעותרת, וזו תסיר את המסמך מהאתר חינם מיידית. עם זאת, במשך מספר שבועות ימשיך פסק-הדין להופיע כתוצאה בחיפוש במנועי חיפוש אינטרנטיים. העותרת מציעה הסרה מהירה גם ממנועי החיפוש האינטרנטיים בתמורה לתשלום סכום של כ-50 ש"ח, המיועד – לטענתה – לכיסוי הוצאות פנייתה למנועי החיפוש.

כעולה מפסק הדין, כתנאי להמשך הגישה למאגר פסקי הדין שלה, דרשה הנהלת בתי המשפט מהעותרת לחתום על כתב התחייבות שכלל בין היתר את הסעיף הבא:

"ידוע לי כי מתן גישה למידע המצוי ברשותי באמצעות מנועי חיפוש פתוחים ברשת האינטרנט, כגון מנוע חיפוש 'google' ואחרים, עשוי בפני עצמו להוות פגיעה בפרטיות או להוות פרסום שלא כדין, ועל כן אני מתחייב לנקוט בכל האמצעים הדרושים על מנת למנוע אינדוקס של ההחלטות ופסקי הדין המועברים אליו במנועי החיפוש הללו".

הנהלת בתי המשפט הודיעה לעותרת שאם לא תחתום על כתב ההתחייבות הנ"ל, היא תנותק ממאגר המידע, וזאת בהתבסס על חוות דעת מטעם רמו"ט  (הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים). צוין בפסק הדין כי חוות הדעת הזו לא נמסרה לעותרת למרות בקשתה לקבלה.

בית המשפט (מפי כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין, בהסכמת כב' השופטים חיות ופוגלמן) מציין כי המקרה מעלה שאלות מורכבות הנוגעות לממשק שבין משפט וטכנולוגיה, וכי המרדף אחר הטכנולוגיה והסתעפויותיה אינו ייחודי לעולם הקניין הרוחני. הוא חל גם על נושאים רבים במשפט, במיוחד בהתייחס לעולם הוירטואלי האדיר גם בפלילים, בלשון הרע ועוד ועוד, והשאלות המתעוררות בכל באלה. המקרה מעלה התנגשות בין חופש המידע וזכות הציבור לדעת (לרבות מידע מסחרי) לבין הזכות לפרטיות, המעוררת "אהדה גנטית", ערכית, כדי למנוע ככל הניתן שעברו של אדם ירדפנו עד אין קץ, והרי המחשב "אין שכחה מלפניו".

נקבע שהמגבלה שנקבעה על ידי הנהלת בתי המשפט הייתה לא מידתית ולא יעילה. כל אחד עם יכולת לשלם את דמי המנוי השנתיים של העותרת יכול לערוך חיפוש במאגר המידע שלה גם בלא המפתוח. על כן אין באיסור מפתוח יצירת חיסיון אלא רק מפני מי שאין לו יכולת לשלם את דמי המנוי.

בישראל, בדומה לשיטת המשפט המקובל, פסקי דין הם חלק בלתי נפרד מהדין ומכאן חשיבותו של עיקרון פומביות הדיון והיות הדיונים בבית המשפט פתוחים לציבור, שגם טומן בחובו את יכולת הגישה לפסקי דין. פסק הדין גם מציין כי בתחומי שיפוט מסוימים (כגון צרפת ובלגיה) שמות הצדדים מוזכרים רק בראשי התיבות שלהם ושהצעת חוק דומה כבר הוצעה בשנת 2007, אך נדחתה על ידי הכנסת (שהרי יכולת גישה לפסקי דין לשם ידיעת הדין הנוהג לא מחייבת את פרסום שמות הצדיים).

בית המשפט דחה את הגישה כי "אלמוניות מעשית" (practical obscurity) מושגת כאשר ניתן לחפש את פסק דין ע"פ שמות הצדדים רק במאגר המידע של העותרת (על ידי המנויים שלה) ולא על ידי שימוש במנועי חיפוש באינטרנט.

בג"צ דחה גם את הטענה כי חוק הגנת הפרטיות, משמש כמקור סמכות לדרישת הנהלת בתי המשפט למנוע אינדוקס. ע"פ הטענה הנהלת בתי המשפט היא "מנהלת מאגר מידע" ע"פ סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות ועל כן עליה לקיים את הוראות סעיף 8(ב) לחוק וכן את סעיף 17 לחוק. סעיף 8(ב) הוא סעיף "צמידות המטרה" הקובע כי אין להשתמש במידע שמאגר החייב רישום אלא למטרה לשמה הוקם המאגר. סעיף 17 קובע כי בעל מאגר המידע, המחזיק בו או מנהלו, כל אחד מהם אחראי לאבטחת המידע שבו.

אלא שמאגר המידע של הנהלת בתי המשפט כלל לא רשום בפנקס מאגרי המידע ומעבר לכך מטרת המאגר, כך ע"פ בג"צ, היא מימוש עיקרון פומביות הדיון. על כן לא ניתן לטעון כי מפתוח פסקי הדין חורג מהמטרה שלשמה הוקם המאגר.

נקבע שמפתוּח פסקי-הדין מהוה כשלעצמו "עליית מדרגה" בהנגשת החומר המשפטי לציבור הרחב, ובכך משרת את המטרה שלשמה הוקם מאגר המידע. כב' השופט רובינשטיין מכיר בכך ש"עליית המדרגה" בהנגשת פסקי-הדין יוצרת עליה מקבילה בפגיעה בפרטיותם של בעלי-הדין על הרגישויות האנושיות הכרוכות, ובהחלט יתכן שעל רשויות המינהל לתת על כך את הדעת ולתור אחר פתרונות (וכמובן כך מן הסתם גם ועדת השופט אנגלרד)  – אלא שנדרש שכל זאת יעשה המינהל ברשות ובסמכות בלבד.

   בגץ 5870/14 ‏חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ נ' הנהלת בתי המשפט (12/11/2015)

###

הערה חשובה:

המאמר אינו מהווה יעוץ משפטי והשימוש באמור בו כפוף לתנאי השימוש באתר "דין מקומי"

  עו"ד אסף אבידן – טכנולוגיה – פרטיות – מנועי חיפוש

 כותב המאמר עוסק בין היתר גם ביצוג וביעוץ משפטי לחברות הייטק וחברות הזנק (סטאטראפ)

אודות AAvidan

A. Avidan Law Office (Asaf Avidan, Engineer and Advocate)
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה אינטרנט, הגנת הפרטיות, טכנולוגיה, סייבר, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.