התנאים להגבלת עובד מלעסוק בעיסוק נוסף ולאכיפת התחייבות להשבת עלות הכשרה מקצועית, המותנית בתקופת עבודה מינימלית

בפסק דין שניתן לאחרונה (08/11/15) בבית הדין הארצי לעבודה בשני ערעורים שנדונו במאוחד, דן ביה"ד בתוקפן של שתי ההוראות הבאות בהסכם עבודה של עובדים:

(1) התחייבות העובד שלא לעסוק בכל עיסוק אחר אלא בהסכמת המעסיק מראש ובכתב;

(2) התחייבות העובד לעבוד בחברה לתקופה מינימאלית של 3 שנים או לשפות את החברה בגין הכשרה מקצועית שעבר אם לא ישלים את תקופת ההעסקה המינימאלית, בנסיבות אלה: אם יתפטר מעבודתו, אלא אם יתפטר מחמת הרעה של ממש בתנאים הכלכליים של העסקתו; אם יפוטר מעבודתו מחמת הפרת משמעת חמורה; במקרה בו לא חודש או לא הוארך או פקע רישיון הטיס של העובד, מכל סיבה שהיא, למעט סיבה רפואית.

מפסק הדין עולה, כי למול ההוראות הנ"ל שחייבו את העובדים, לא עמדה מנגד התחייבות של המעסיק, וזה לא היה מחוייב להעסיק את העובדים בהיקף מינימאלי כלשהו וגם לא התחייב לרמת שכר מינימאלית של העובדים, שקיבלו את שכרו על בסיס שעתי. אם כן בעוד ההסכם הטיל מגבלה כפולה על חופש העיסוק של העובדים, הוא לא הטיל חובה כלשהי על המעסיק.

מעבר לכך ביה"ד קבע כי לא התקיים יחס סביר בין סכום השיפוי שנקבע במקרה של אי השלמת תקופת ההעסקה של 3 שנים, לבין רמת ההשתכרות של העובדים (סכום שיפוי של למעלה מ-69 אלף ש"ח או למעלה מ-1,900 ש"ח לחודש במשך 3 שנים לעומת רמת השתכרות של 2,000 ש"ח לחודש). עוד נקבע כי ההכשרה המקצועית לא הקנתה לעובדים מיומנות כללית, שבה יכלו לעשות שימוש במקומות עבודה אחרים, אלא הכשירה אותם על כלי טיס ספציפי שהפעיל המעסיק.

מצב הדברים באותו מקרה היו לסיכום כדלקמן:

  1.  העובד מחויב לתקופת העסקה מינימאלית וחשוף לסנקציה של השבת עלות ההכשרה המקצועית ככל שיסיים את עבודתו במהלך תקופת ההעסקה המינימאלית;
  2. מנגד המעסיק פטור מכל מחויבות כלפי העובד במהלך תקופת ההעסקה המינימאלית, ובכלל זה אינו מחויב לספק לו היקף מינימאלי של עבודה בפועל המאפשר לעובד לממש את כישוריו, ואינו מחויב לספק לעובד רמת הכנסה מינימאלית המאפשרת לו פרנסה בכבוד;
  3. בפועל, מועסק העובד בהיקף חלקי ביותר, כך שנגרמת פגיעה הן בזכותו לממש את כישוריו המקצועיים והן בזכותו למצות את כושר ההשתכרות שלו, וכן נפגעים כישוריו המקצועיים וניסיונו המצטבר;
  4. למרות העסקתו של העובד בהיקף חלקי ביותר אצל המעסיק, אוסר המעסיק על העובד לעבוד במקומות עבודה אחרים, וזאת על יסוד הוראה נוספת בהסכם המגבילה את חופש העיסוק של העובד;
  5. קיים יחס בלתי סביר בין סכום ההשבה בעד ההכשרה לבין רמת השתכרותו של העובד ולבין גובה השתכרותו בפועל בתקופת ההעסקה; מדובר בהכשרה מקצועית לעבודה הספציפית אצל המעסיק, ולא בהכשרה מקצועית המקנה לעובד מיומנות לעבודה אצל מעסיקים אחרים

בית הדין קבע כי "במצב דברים זה אין איזון ראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק ליהנות מפרי השקעתו בהכשרה המקצועית של העובד, ולפיכך אין לאכוף את ההוראה בהסכם העבודה המחייבת את העובדים בהשבת עלות הכשרתם".

 ביה"ד הארצי סבר כי במקביל להתחייבות עובד לתקופת העסקה מינימאלית ולהשבת עלות ההכשרה במקרה של הפרת ההתחייבות, קמה למעסיק מכוח חובת תום הלב מחויבות כי במהלך תקופת ההעסקה המינימאלית יתאפשר לעובד לממש את כישוריו ולמצות את כושר השתכרותו, בין בעבודה אצל המעסיק ובין בעבודה אצל מעסיקים אחרים, במקרה בו מסיבות שונות הדבר אינו אפשרי אצל המעסיק. בהעדר הדדיות כאמור, מופר האיזון הראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק לדרוש תקופת העסקה מינימאלית או את עלות ההכשרה, ועל כן אין לאכוף את התחייבותו של העובד ולחייבו בהשבת עלות ההכשרה.

עע (ארצי) 38834-10-10  טמיר נתיבי אויר בע"מ נ' רונן קמחי (פורסם בנבו, 08/11/15)

 ###

הערה חשובה:

המאמר אינו מהווה יעוץ משפטי והשימוש באמור בו כפוף לתנאי השימוש באתר "דין מקומי"

  עו"ד אסף אבידן – דיני עבודה

 כותב המאמר עוסק בין היתר גם ביצוג וביעוץ משפטי למעסיקים ועובדים

אודות AAvidan

A. Avidan Law Office (Asaf Avidan, Engineer and Advocate)
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה עבודה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.